העדה תכונה א’, אקדמאית, מרצה, לומדת לתואר שני.
כך היא סיפרה: “תמיד צחקתי על אלה שסיפרו דברים כאלה”. אבל לדבריה החוויה שעברה באותו היום שינתה אותה לגמרי. בשעה 18:40, עסקה ברחיצת הכלים כשפניה לעבר יער ירושלים שנראה מחלון מטבחה. משום מה נמשך מבטה לעבר השמים, ושם ראתה משהו, שלדבריה, גרם לה לשינוי מוחלט בחייה. “בשבילי זה הדבר המשמעותי בחיי”. “בשבילי כעת הוא עצם הקיום שלי”. כך היא אמרה.
מה שראתה בשמים היה גוף גדול מאוד שנע מהר, בגובה רב בתנועה אופקית. הגוף עצר בשמים וריחף שם במשך כחצי דקה. בסופה “כמו בסגירת קוקפיט של מטוס, נסגר באיטיות, כבה ונעלם”. א’ יצאה אל מחוץ לביתה לחפש אותו, אבל “לא היה כלום”.
צבעו של העב”ם היה “כחול, תכלת, טורקיז, עם זוהר כחלחל”. “זה משהו מלבני ורחב במיוחד”. “בתוך העצם היו שני כתמים כחולים כהים”.
היא הוסיפה פרט חשוב: “הייתה דממה. כמו דממת מוות. לא נשמע שום רעש זה כאילו אתה נמצא בצלילה עמוקה ולא נושם. אז גם יש שקט מוחלט, זה היה שקט בלתי רגיל”.
היא מוסיפה:”לא הרגשתי פחד, אבל חשתי קרבה רבה מאוד לאותו הגוף”. “נחשפתי למשהו שאני לא יכולה להסביר”.
“יש לי תחושה ייחודית. נחשפתי למשהו שלא כל אחד חווה. אני מרגישה ברת מזל. אני קטנה מכדי לתאר זה. באותו הלילה לא ישנתי”. א’ דיווחה על האירוע ב-05.04.08, ואז אמרה: “עכשיו אני מרגישה רע. אני מרגישה מותשת פיזית. יש לי קושי לדבר. זה דבר שונה ולא טבעי, כי אני בדרך כלל לא חולה. זה לא מתאים למה שהייתי בעבר”. “עכשיו אני מרגישה צורך לשתוק”. ” קודם הייתי יושבת ומדברת עם הורי והילדים ועכשיו כאילו חליתי בגרון. הדיבור עולה לי במאמץ לא קל”. “אני באיזשהו תהליך. אני חייבת לחשוב על כל מילה שאני מוציאה. האירוע שחוויתי הוא הגורם לכל מה שקרה לי”.