אגדת מוגול ואיך הושתקו העדים לאירוע רוזוול, אוגוסט 2011

אגדת מוגול ואיך הושתקו העדים לאירוע רוזוול

קווין רנדל חוקר עב”מים זה עשרות שנים. הנו אחד המומחים להתרסקות סמוך לרוזוול.פרסם מספר ספרים בנושא. פרש ממודיעין חה”א האמריקאי בדרגת סגן אלוף.

עד שנות השבעים לא נזכר במדיה עניין ההתרסקות בסמוך לרוזוול בכלל.

העניין התעורר לאחר שג’סי מרסל, קצין המודיעין של בסיס המפציצים האטומיים הסמוך לרוזוול סיפר לחבריו ולחוקרים שהשברים שאסף היו של כלי טייס לא מייצור ארצי.

בעקבות לחץ ציבורי ותקשורתי ממושך, נידב חה”א האמריקאי, באמצע שנות התשעים הסבר משלו , שהשברים שמצא מרסל היו של מייזם סודי ביותר שכונה “מוגול” שמטרתו הייתה איסוף מידע על ניסויי הגרעין הסובייטים.

רנדל וחוקרים אחרים מצאו שהסבר זה אינו מתיישב עם העובדות שאספו במשך השנים ועם עדויותיהם של מאות עדים לאירועים.

ראשית, הקצין שחה”א טען שהיה יחד עם מרסל במקום מציאת שברי הכלי החוצני הכחיש בפני רנדל שבכלל היה שם.

הטענה שמיזם מוגול היה סודי הוכחה כלא נכונה ושקרית.

ביומנו של מנהל המייזם, שלא היה סודי הוא כתב איזה ציוד נשא הבלון. פרטים אלה היו ידועים גם לרבים ברוזוול.

התברר שבלון מסוג זה לא היה בנמצא , בשנת 1947 כלל ברוזוול.

עוד נודע ששילוח הבלונים לא היה סודי כלל כיוון שכל שילוח היה מותנה באישור רשויות התעופה האזרחיות שלא שמרו מידע זה בסוד.

הטענה שבלוני מוגול היו חשובים מאד ומועילים הופרחה משום שניסויי הגרעין הסובייטים נתגלו בכלל באמצעות מערכת הזיהוי של רעידות אדמה ובאמצעות מדידות הקרינה החריגה.

ובנוסף זמן קצר לאחר גילוי ניסויי הגרעין דרך האמצעים הנ”ל בוטל מייזם מוגול בגלל אמינותו הנמוכה ועלותו הגבוהה.

ועוד, תמונות של בלוני מוגול פורסמו החל מיולי 1947 בעיתוני ארה”ב.

“מקום ההתרסקות בחוות ביל ברזל”

מחקירה שביצע קוין רנדל, החל בשנת 1998 נחשפו השיטות ששימשו להשתקת התקשורת, אנשי הצבא והאזרחים מלספר את האמת.

הדברים פורסמו בספרו , משנת 2007 . .

ההשתקה נעשתה במספר מעגלים.

המעגל הראשון הייתה התקשורת הארצית בארה”ב. בה הושתל תחילה הסבר של בלון חיזוי מזג אויר כמקור השברים שנמצאו ולאחר מכן סיפור מוגול.הרקע שסייע להצלחת פעולות הטישטוש היו היוקרה והאמון בצבא לאחר מלחמת העולם והכיסוי של הנושא כשייך ל – ”ביטחון הלאומי”.

המעגל השני של התקשורת המקומית ברוזוול, שידעה את פרטי ההתרסקות טופל בדרך אחרת.

כתב תחנת הרדיו המקומית KMW , ג’וני מקבוייל שפגש את החוואי מק ברזזל לפני שנלקח ובודד ע”י הצבא ניסה להעביר מידע לתחנת רדיו שכנה אבל קוי הטלפון נחסמו ע”י ה- אף בי אי.

בנו שרואיין בשנת 2001 סיפר שאביו סרב לומר דבר אפילו לאימו על נושא “רוזוול” עד מותו.

כתב רדיו אחר פרנק ג’ויס היה הראשון אשר ראיין את ברזזל מיד עם הגיעו לעיירה כדי להודיע על השברים. שוחח איתו בטלפון ושמע אותו אומר : ”יתכן שהשברים שייכים לצלחת מעופפת”. כן סיפר לכתב על הימצאותם במקום של ”אנשים קטנים” שהיו בקרבת השברים. פרט זה הפך את הכתב מטרה ללחצי הסתרה.

בעליה של תחנת הרדיו KGFL, וולטר ויטמן פגש את ברזל בביתו והקליט את הראיון איתו. כאשר רצה לשדר את הסקופ היחודי אויים שאם יעשה כן ישלל ממנו הרשיון להפעלת התחנה.

ויטמן גוייס לשכנע את ברזל ואת ג’ויס לשקר ולתמוך בכזב בלון חיזוי מזג האויר.

ברזל שנפגש בהמשך עם ג’ויס אמר לו: ”אינך מתכוון לפרסם את מה שאמרתי לך לפני כמה ימים”.

וג’ויס ענה :”לא, אם אינך מסכים לכך”. וברזל אמר :”אם תפרסם זה יפגע בך ובי”. וכאשר פנה לצאת מהחדר, עצר ליד הדלת ואמר לג’ויס :”אתה מבין, לא כן, שחיינו לא יחזרו להיות כפי שהיו קודם”.

בגלל שהרשויות לא היו בטחו בהשתקתו המוחלטת הוחזק ג’ויס בב”ח במשך שנה ללא שום אבחנה רפואית. כששוחרר צווה להתרחק מרוזוול. עבר לאלבוקרקי שם הצליח כשדר רדיו וטלויזיה.

בשנת 1998 סיפר לרנדל את סיפורו על מעורבותו באירוע רוזוול.

המעגל השלישי של אנשי הצבא שידעו והיו מעורבים היה הקל ביותר להשתקה. משום היותם חלק מיחידה סודית ומובחרת של להק מפציצי האטום. בעקבות האירוע תודרכו הקצינים אישית ובנפרד על חובתם לסודיות.

יתר אנשי הצבא , כל יחידה בנפרד רוכזו בהנגר שם קצין בכיר הזכיר להם את שבועתם לסודיות ואמר: ”מה שאתם שומעים אינו נכון.אין צלחות מעופפות. כלום לא קרה. אבל אם מישהו ימשיך לדבר או ינסה לחקור ימצא לו הרבה זמן לקרוא במאסר עם עבודת פרך”.

החיילים חששו מפגיעה במעמדם, מהעברה לבסיס נידח ומפגיעה בקידומם. הדברים היו מעורבים ברגשות כבוד, חובה, פטריוטיזם ובכיסוי של ”ביטחון לאומי”.לכן כמעת כולם לקחו את מה שידעו לקברם.

מבין מאות העדים שרואיינו דיברו רק שני קצינים בכירים בריגדיר גנרל אקסון ולוייטננט קולונל פיליפ קרסו.

מרבית אנשי הצבא שנהנו מגמלה ממשלתית ענו:”אני לא זוכר כלום”.

יצאו מהכלל שניים שעדותם פורסמה בספרו של רנדל מ2007. האחד היה הסמל ארל פילפורד שהיה אחד

”מצוות הניקוי”. וחיל נוסף שלא הזדהה בשמו אשר סיפר על השתתפותו בהעברת גופות החוצנים לבה”ח.

הקבוצה הגדולה ביותר מבין אנשי הצבא שמסרה מידע הייתה מבין אלה שלא נהנו מגימלה צבאית.

החשובים מביניהם היו ג’סי מרסל וולטר האלט ,קצין יחסי הציבור של בסיס המפציצים שהעביר את הודעת מפקדו על מציאת שיברי הכלי החוצני לעיתונות.

בעייתם הקשה ביותר של הרשויות הייתה המידע שהיה בידי האזרחים הרבים שידעו את פרטי המקרה. רבים הגיעו לפני הצבא אל מקום ההתרסקות וראו גם את גופות החוצנים.

ההתרסקות התרחשה ב-2.7.47. ברזזל הגיע עם המידע ב-6.7.47. אבל מה שמשך את תשומת לב האזרחים הייתה הידיעה שכלי נוסף שלידו גופות התגלה מצפון לעיירה.

בעליה של החנות לספרים ברוזוול אמר לחוקרים: ”הידיעה על ההתרסקות נפוצה בכל העיירה תוך 20 דקות”. האתר השני נתגלה ע”י אזרחים שדיווחו לשריף ולמכבי האש והם שהגיעו ראשונים למקום לפני הגעת הצבא.

לשם סכירת פיות האזרחים, גוייסו מאיימים.

הראשון היה השריף ג’ורג’ וילקוקס שכונה שליח המוות. שאיים על עדים באומרו שאם ידברו ייהרגו הם וכל משפחתם. למקרים שהייתה ידידות בין השריף ועדים גוייס איש צבא בשם פולדין שבעברו היה איש אגרוף ושוטר בברוקלין. הוא אשר איים על מפקד הכבאים ובני משפחתו ברצח אם ידברו.

אותו פולדין גם ביקר אצל החוואים שהיו במקום ההתרסקות.הם העידו שהצבא עשה אצלם חיפושים אלימים. רצפות הורמו,חבילות חציר פורקו, ומיכלי מים רוקנו. הכל במטרה למצוא ”מזכרות” שהחוואים אספו במקום ההתרסקות.

הצבא , בהמשך הביא למקום מאיים נוסף בשם הנטר פאן שדאג שהחוואים יתמידו בשתיקתם. ביתו שנחקרה סיפרה שהיה ”אישיות ברוטלית”.

חשמלאי ששרת בגף המפציצים בשם ברט שולץ מסר שחודשים לאחר אירוע ההתרסקות שמע איך שוטרים צבאיים מתגאים בפעילותם כמפחידים אזרחים.

בשנת 2007 נודע לתום קרי מחבר הספרWitnesses to roswell שפורסם בשנת 2009 על מידע המצוי אצל ביתו של בעל סוכנות פורד ברוזוול.

האישה, בשנות השישים לחייה סיפרה לו על יחסים קרובים שהיו לה עם אביה. כשהבחינה בשינוי בהתנהגותו ובהבאת פחד על פניו שאלה אותו לסיבה. אביה הזמין אותה לצאת אל שטח חווה שבבעלותו

ברכיבה על סוסים. כשעצרו במקום מבודד. סיפר לה דברים שזיעזעו אותה.

כך אמר :”אביך אויים ע”י הצבא לפני מספר ימים”. ”מה שאומר לך עכשיו אסור לך לספר לאיש”.

”צלחת מעופפת התרסקה בחווה אחרת לא רחוק מכאן לפני כמה ימים והצבא אמר לנו שאם פעם נאמר משהו בעניין למישהו יהרגו את כולנו”.

אביה סיפר לה שיחד עם חוואים אחרים היה בשטח ההתרסקות ושם אמר ”ראינו מספר דברים שאסור היה לנו לראות”. ולבסוף אמר לביתו :”זכרי, אף מילה לאיש”.

למשמע כל המאמצים האלה מתעוררת תמיהה האם כל זה היה נחוץ בשביל להסתיר בלון?

2017-07-07T12:24:47+00:00 June 30th, 2017|סקירות|